בהיסטוריה של אמנות, המונח, "המודרני" משמש כדי להתייחס לתקופה שמראשיתם בערך 1860 עד 1970, ומתאר את הסגנון והאידיאולוגיה של אמנות שנוצרה במהלך תקופה זו. "מודרניזם" משמש גם כדי להתייחס לאמנות של התקופה המודרנית. באופן ספציפי יותר, 'מודרניזם' יכול להיחשב כמתייחס לפילוסופיה של האמנות המודרנית.
דיונים של מודרניזם באמנות נוסחו בעיקר במונחים פורמליים וסגנוניים. היסטוריונים של אמנות נוטים לדבר על הציור המודרני, למשל, בהקשר עם איכויות של צבע, צורה וקו המיושמים באופן שיטתי או אקספרסיבי. יש הסכמה כללית שהמודרניזם באמנות מקורה ב -1860 ושהצייר הצרפתי אדוארד מאנה היא הצייר המודרני הראשון. ציורים כגון Le dejeuner sur l'herbe ("ארוחת צהריים על הדשא") ואולימפיה נראים שהובילו לעידן של מודרניזם.
אדוארד מאנה, לה dejeuner sur l'herbe
1863, שמן על בד (המוזיאון ד 'אורסיי, פריז)
אדוארד מאנה, אולימפיה
1863, שמן על בד (המוזיאון ד 'אורסיי, פריז)
למה צייר מאנה את dejeuner sur l'herbe ואולימפיה? התשובה הסטנדרטית היא: כי הוא היה מעוניין לחקור נושא חדש, ערכים ציוריים חדשים, ויחסים מרחביים חדשים.
אבל יש עוד שאלה מעניינת יותר מעבר לכך: למה מאנה מנסה לחקור נושא חדש, ערכים ציוריים חדשים ויחסים מרחביים? הוא הפיק ציור המודרניסטי, כן, אבל למה הוא מייצר עבודה כזו?
כשLe dejeuner sur l'herbe הוצג בסאלון בשנת 1863, אנשים רבים הזדעזעו לא רק מהנושא, שמראה שני גברים לבושים בבגדים עכשוויים יושבים כבדרך אגב על הדשא ביער עם אישה בעירום, אבל גם מהדרך הבלתי השגרתית בה הוא היה צבוע. כעבור שנתיים הציבור היה מופתע עוד יותר מהציור של אולימפיה שהראה אישה בעירום, ככל הנראה יצאנית, וצבוע בצורה מהירה, בניגוד לסגנון האקדמי המקובל. למה מאנה צייר תמונות שהוא ידע שיסערו אנשים?
שורשיו של המודרניזם עמוקים הרבה יותר במרחבי זמן מאמצע המאה ה -19. להיסטוריוני התקופה המודרנית מתחילה למעשה במאה השישה העשר, התחלת מה שמכונה התקופה המודרנית המוקדמת, המשתרעת עד למאה ה -18. היסודות הרוחניים של מודרניזם החלו לצוץ בתקופת הרנסנס, כשדרך לימוד האמנות, השירה, הפילוסופיה והמדע של יוון העתיקה וברומא, הומניסטים החיו את הרעיון שאדם, ולא אלוהים, הוא מידת כל הדברים. זה קודם באמצעות רעיונות חינוך של אזרחות ותודעה אזרחית. התקופה גם הולידה חזיונות "אוטופיים" של חברה מושלמת יותר, החל באוטופיה של סר תומס מור, שנכתבה בשנת 1516, שבה מתוארת קהילה של אי, דמיונית עם מנהגים לכאורה מושלמים (חברתיים, פוליטיים, משפטיים).
במבט לאחור אנחנו יכולים לזהות בהומניזם של הרנסנס ביטוי לביטחון המודרניסטי בפוטנציאל של האדם לעצב את גורלו האישי ועל עתידו של העולם. גם האמונה שבני אדם יכולים ללמוד להבין את הטבע וכוחות הטבע, ואף לתפוס את טבעו של היקום.
החשיבה המודרניסטית שהתפתחה בתקופת הרנסנס החלה להתגבש כתופעה רחבה יותר במאה ה -18. העיקר היה הסוגיה האם המודרנים (סופרים ואמני בני זמננו, כלומר) היו מעולים עכשיו מבחינה מוסרית ואמנותית לקדמונים (סופרים ואמנים של יוון העתיקה וברומא).
במאה ה -18, ההשכלה ראתה בהגיון כעיקרון המנחה העיקרי בעניינים של בני אדם. באמצעות תבונת המוח הגיעו להארה, ולתודעה המוארת - עולם חדש ומרגש נפתח.
ההשכלה הייתה תנועה אינטלקטואלית שהמאיץ המידי ביותר שלה היה המהפכה המדעית של המאות ה -17-16 ושל אנשים כמו יוהנס קפלר, גלילאו גליליי, ואייזק ניוטון (באמצעות היישום של הגיון ללימוד טבע העולם, ותגליות מדעיות מרהיבות שהסבירו אמיתות מדעיות שונות).
לעתים קרובות , האמיתות החדשות נעמדו כנגד אמונות קונבנציונליות, במיוחד אלה של הכנסייה. לדוגמה, בניגוד למה שהכנסייה טענה, "האמת" הייתה שכדור הארץ סובב סביב השמש. הרעיון ש"אמת " יכולה להתגלות דרך סיבה מבוססת על מחקר היה מרגש ביותר.
ההוגים בעלי הראש הפתוח מהמאה ה -18 האמינו שכמעט כל דבר יכול להיות כפוף להגיון: מסורת, מנהגים, מוסר, אפילו אמנות. אבל, יותר מזה, הייתה תחושה כי "האמת" יכולה להיות מיושמת בתחומים פוליטיים וחברתיים לבעיות "נכונות" ו'לשפר 'את המצב הפוליטי וחברתי של האנושות. סוג זה של חשיבה הצמיח במהירות אפשרות מרגשת של יצירת חברה חדשה וטובה יותר.
"האמת" שמתגלית דרך הסיבה-המסובב תשחרר אנשים מכבלי מוסדות מושחתים כגון הכנסייה והמונרכיה, שעודדו חשיבה מסורתית וישנה ובאמצעות רעיונות " שימרה" אנשים המשועבדים בבורות ודעות קדומות. מושג החופש הפך מרכזי בחזון של חברה חדשה. דרך האמת וחופש, העולם יהיה למקום טוב יותר.
הוגי דעות מתקדמים מהמאה ה -18 האמינו שמצבם של הרבה בני אדם היה משתפר באופן משמעותי בתהליך של הארההשכלה. מחשיפת האמת. עם סיבה -מסובב ואמת ביד, האדם כבר לא נהיה נתון לחסדי הרשויות הדתיות והחילוניות ( שבנו את האמיתות שלהם ושהתאימו אותם למטרות האנוכיות שלהם). בשורש של החשיבה הזו - האמונה בשלמות של מין אנושי.
חשיבה נאורה דמיינה את המין האנושי כחותר להגשמה עצמית מוסרית ואינטלקטואלית אוניברסלית. האמונה הייתה שהיגיון מאפשר גישה לאמת, וידיעת האמת טובה יותר לאנושות. החזון שהחל להתגבש במאה ה -18 היה של עולם חדש, עולם טוב יותר. בשנת 1762, ז'אן ז'אק רוסו,
בחקירתו לטבע של האמנה החברתית, הציע, שמערכת חברתית חדשה צריכה להישען על 'שוויון שהוא מוסרי ולגיטימי, וכי בני-אדם, שעשויים להיות לא-שווים בכוח או אינטליגנציה, יהפכו כל אחד שווה בכל המוסכמות והזכויות המשפטיות " על ידי הצטרפות יחד לתוך החברה האזרחית באמצעות החוזה החברתי, אנשים יכולים גם לשמר את עצמם ולהגיע לחירות. עקרונות אלו היו נר לרעיון של מודרניזם.
הצהרות כאלה בתמיכה של חירות ושוויון לא נמצאו רק בספרים. במאה ה -18, שני ניסיונות עיקריים נעשו להוציא את הרעיונות האלה לפועל. רעיונות אלה, כמובן, לא היו פופולריים בקרב הזרם השמרני והמסורתי, ועל התנגדותם היה צורך להתגבר בשני המקרים באמצעות מהפכה עקובה מדם.
הניסוי הגדול הראשון ביצירת חברה חדשה וטובה יותר נערך בהכרזת העצמאות של ארצות הברית שזה עתה נוסדה, בשנת 1776. הייתה זו חשיבה נאורה שכללה ביטויים כגון 'אנו מחזיקים אמיתות אלה כמובן מאליו ", ושעומד בבסיס הרעיון " שכל בני האדם נברא שווים'. האופי הארצי של המסמך בא לידי ביטוי בעיסוק המוצהר שלה ברדיפה אחר האושר עוד בחייו של האדם, מה שמסמן התרחקות מאלוהים במרכז, ומחיים שלאחר המוות - לעבר התמקדות באדם. רעיון בסיסי – חופש וחירות הוכרזו כזכויות היסוד של אדם.
בשנת 1789, עוד מהפכה עקובה מדם, שנערכה בצרפת , ניסתה גם ליצור חברה חדשה. מטרתה הייתה להחליף מבנה מדכא (ממשלתי המרוכז סביב מונרכיה אבסולוטית, אריסטוקרטיה עם הרשאות פיאודליות, ואנשי דת קתולים חזקים), עם עקרונות חדשים של השכלה, לאומיות, אזרחות וזכויות צאן ברזל; המהפכנים נענים לקריאה של שוויון, אחווה וחירותו.
המהפכה הצרפתית, לעומת זאת, לא הצליחה להביא לחברה חדשה באופן קיצוני בצרפת. כמה שינויים אומנם התרחשו במשטר, אך מיד לאחר מכן, הגיעו לשיא בדיקטטורה הצבאית של נפוליאון, והקמתה של האימפריה הנפוליאונית, ולבסוף חידוש המלוכה בשנת 1814 (פעילות מהפכנית שהמשיכה, בשנת 1830 ושוב בשנת 1848).
המהפכה הרוסי, בשנת 1915, אולי האידיאליסטית ביותר ואוטופית יותר מכל, גם נכשלה.
האידאלים של תקופת ההשכלה, נמצאו בשורשיו של המודרניזם. ושם נמצא התפקיד החדש של האמנות והאמן. במילים פשוטות, מטרת העל של המודרניזם, של האמנות המודרנית, הייתה יצירת חברה טובה יותר.
מה היה הכלי למטרה זו?
אם הרצון של המאה ה -18 היה לייצר חברה טובה יותר, איך זה הושג? איך משכללים את האנושות ויוצרים עולם טוב יותר?
כפי שראינו, זו הייתה האמונה של המאה ה -18 - שרק התודעה המוארת יכולה למצוא את האמת. שניהם, ההארה והאמת, התגלו באמצעות היגיון, תהליך שיצר גם ידע חדש. הידע האישי אמור לגלות את האמת דרך חינוך והדרכה מתאימים.
נקי מהשחיתויות של אידיאולוגיה דתית ופוליטית, החינוך מביא לנו את האמת, או מראה לנו איך להגיע לחקר האמת. חינוך מאיר את העיניים והופך אותנו לאנשים טובים יותר. אנשים משכילים, נאורים, ומהווה את יסודותיה של החברה החדשה. עד לאחרונה, תפיסה זו של תפקיד החינוך נשארה יסוד לחשיבה המודרניסטית המערבית. להזכיר, למשל, תומס ג'פרסון, רדף תמיד, וחשף את כל מה שלמד. הוא האמין שהחיפוש אחר האמת צריך להתנהל ללא דעות קדומות. הכנסייה והשפעותיה צרות האופקים, הוא הרגיש, צריכה להיות כל זמן נפרדת לא רק מהמדינה, אלא גם מחינוך.
ג'פרסון, כמו הוגי דעות של השכלה רבים אחרים, ראה את תפקיד ברור לאמנות ואדריכלות. אמנות ואדריכלות יכולות לשמש בתהליך הזה של הארת החינוך.
במחצית השנייה של המאה ה -18, המודל לאידאלים של החברה החדשה היה העולם של רומא העתיקה ויוון. אתונה של פריקלס ורומא של התקופה הרפובליקנית הציעו דוגמאות של עקרונות דמוקרטיים בממשלה, ושל גבורה ופעולה מוסרית, קרבה עצמית ומסירות אזרחיות בהתנהגותם של אזרחיהן. הייתה אמונה, שהעולם העתיק השיג סוג של שלמות, אידיאלית שהתקרבה להבנת ההארה של האמת.
בנסיבות אלה, ז'אק לואי דוד צייר בצורה קלאסית ודידקטית את Oath of the Horatii שהוצג בסלון בשנת 1785. הוא העדיף את המסורות הקלסיות והאקדמיות מבחינת סגנון ונושא. הציור שלו מתאר רגע בסיפור הגבורה של אומץ לב והקרבה עצמית פטריוטית ברומא הקדם-רפובליקנית. הדמויות הגבריותפיסוליות בצד שמאל מציגות דרמה גברית, שדרכה מוצגות המעלות האציליות שלהם. המתח והאנרגיה פיזית של מעשיהם עומדים בניגוד לצורות המכווצות של הנשים בצד ימין (החולשה של הטבע נשי). זו הייתה עבודה גדולה ומאלפת המטפלת בנושא מכובד.
ז'אק לואי דוד, שבועת אחים ההוראטים
1785, שמן על בד (מוזיאון הלובר, פריז)
דוד עצמו ראה את תפקידה של האמנות בבניית חברה חדשה באופן שאינו משתמע. תומך פעיל במהפכה הצרפתית, הוא היה חבר בוועדה המהפכנית בחינוך ציבורי.
עם כל כבוד למריבה של הקדמונים והמודרניים, דוד יכול להיות מזוהה עם תומכי הקדמונים. הוא חזה חברה חדשה המבוססת על ערכים שמרניים. בניגוד לכך, היו אמנים אחרים, אנו יכולים לקרוא להם המודרנים, שחזונם של סדר עולמי חדש היה יותר מתקדם.
המודרנים חזו עולם חדש ולא כזה, שחיקה מודלים עתיקים בלבד. הבעיה של העולם המודרני, הייתה שהעולם החדש שלהם היה משהו לא ידוע. טבעה של "אמת" היה בעייתי מלכתחילה. הדילמה שלהם הייתה על טיבו של האדם - היה לו לא רק עם ראש פתוח להגיון, אלא גם חי חיי רגש שהיו צריך לקחת בחשבון.
כמו כן, הובן שהגיון מחניק את הדמיון, ובלי דמיון אין התקדמות. הגיון לבדו היה בלתי אנושי, אבל דמיון בלי היגיון 'מייצר מפלצות "(ראה פרנסיסקו דה הגווייה של תרדמת התבונה מולידה מפלצות). הוסכם, שהחופש היה ערך מרכזי והיה שצריך לחתור אליו בעולם העכשווי.
פרנסיסקו דה גווייה,
תרדמת התבונה מולידה מפלצות
תחריט 1796-1797
לאחר המהפכה בשנת 1789, ה"קדמונים" זוהו עם הסדר הישן והמשטר הישן. הם תויגו כשמרנים-פוליטיים וכקשורים לסוג של אמנות אקדמית בשם נאו-קלאסיקה.
לעומת זאת, המודרנים" נתפסו כפוליטיים-מתקדמים-שמאלניים, מהפכניים וקשורים בתנועה אנטי האקדמית בשם רומנטיקה. טבעו של ענף זה נצפה במיטבו ביריבות של ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, והצייר הרומנטי אז'ן דלקרואה.
בתערוכת הסלון של 1824, אנגר הציג את נדרו של לואי שלוש עשר ודלקרואה את הטבח של "Scios בסקירה שלו בתערוכה המבקר תאר העבודה אנגר כ"יפה", כי הן בסגנון והן בנושא היו בהתאם לתאוריה אקדמית קלסית וקידמה את הימין - ערכים שמרניים של המשטר הישן. לעומת זאת, ציורו של דלקרואה כונה "המכוער" בגלל הדרך שבה צויר, בעבודת מכחול רופף ודמויות חפות מכל אידאליזציה, ובגלל הנושא שלו - הטבח של אלף תושבים היווניים באי כיוס על ידי חיילים תורכים בשנת 1822. לא רק היה חוסר בדוגמאות של גבורה וכוח, אלא גם הייתה הבעת ביקורת ליברלית יותר של האירוע והצבעה על השערורייה המוסרית של התרחשותו בעולם העכשווי.
אנגר נדר של לואי שלוש עשר
1824, שמן על בד (מוזיאון הלובר, פריז)
אז'ן דלקרואה, טבח בכיוס
1824, שמן על בד (מוזיאון הלובר, פריז)
עבור השמרנים, אנגר ייצג סדר, ערכים מסורתיים, ו"הימים הטובים" של המשטר הישן. הפרוגרסיביים-פוליטיים ראו בדלקרואה כמייצג של החיים העכשוויים או המודרניים. הוא נקשר למהפכות פוליטיות והשקפות רוחניות מתקדמות חדשות. תומכיו טענו שהוא הקים את רעיון החירות באמנות.
דלקרואה הייתה האמן הראשון הגדול הפרוגרסיבי-מודרניסטי בצרפת. ציוריו, בכוונה, דחו את האידאל האקדמי של יפה. במקום זאת (כפי ששמרנים כינו את עבודתו) הוא חוקק את "פולחן הכיעור '. אמנים אחרים נראה שאימצו את עמדתו זו. בעיקר גוסטב קורבה ואדוארד מאנה. כל אחד מהם - במכוון - דחה את המודל האקדמי של יפה. הרעיונות והגישה לאמנות שלהם נתפסו כחתרניים כל כך שהם הואשמו בניסיון לפגוע לא רק באקדמיה, אלא גם במדינה.
האיום של מודרניזם פרוגרסיבי היה כזה שהמדינה - החל בתערוכה האוניברסלית בפריז בשנת 1855 - החלה בתכנית לנטרול יצירות אמנות פוליטיות. התכנית לתערוכה העולמית הייתה לכלול, בתערוכה רטרוספקטיבית, דוגמאות לסגנונות שונים של אמנות צרפתית, כולל אלה של אנגר ודלקרואה. זאת, באופן שהדגיש שילובים תרבותיים אך בו זמנית גם הייתה לה את היכולת להפוך את התמונות ל'יצירות אמנות לא מסוכנות". עם התמיכה של כוחות שמרניים ובתאימות למבקרים ולהיסטוריונים של אמנות פורמליסטית, הפרשנות הפוליטית והחברתית - החיונית לאמנות מודרנית מתקדמת - ממש "נתלשה" והשאירה רק את הצבע על הבד, שנדון בפשטות במונחים של התכונות הצורניות.
אז'ן דלקרואה, חירות מובילה את העם, 28 יולי, 1830
1830, שמן על בד (מוזיאון הלובר, פריז)
התערוכה העולמית מצאה דרך כדי להכיל את הדחפים של מודרניזם מתקדם ולנטרל את האיום שהוא מציב לאתוס השמרני הרווח של חברה.
